יוני 2012

 

     Foreground 

 

(עבור תערוכת סוף שנה ג' בבצלאל)

 

כשבאים לשאול מהו 'מקום', צריך לקחת בחשבון שקיימים יותר מושגים של מקום מאשר מקומות גיאוגרפיים בפועל, המילה 'מקום' משמשת לעיתים קרובות מילה נרדפת למילה 'חלל' (או 'מרחב') וצריכה להעשות הבחנה בין השניים.

מקום זה קונספט שקל יותר להבין, בניגוד לקושי הטמון במושג חלל, מתוקף היותו סממן של אינסוף, נטול גבולות שאנחנו כבני אנוש מסוגלים לתפוס. מקום נספג בתוך החלל ככפוף לו, הוא נתפס כדבר היודע את מוגבלותו בכך שהוא תלוי במדידות ובמרחקים מוגדרים, הוא תַחום באופן מנוגד להשתרעות האינסופית של החלל.

 

בעבודתי אני מתעסקת בשאלות של מה בין מקום לחלל, מה שייך לכאן, לכדור הארץ והוא מוכר וניתן לזיהוי ומה לא. אני שואפת להגיע לעבודות שהן עד כדי כך מזוקקות שנעדר מהן כל סממן של מקום וזמן. ומרגע זה משהו חדש נוצק לתוך התבנית הזו, הקליפה הריקה כביכול של פיסת מקום שמאפייניו היחידים הם שהוא נטול סנטימנטים, צילום שהוא קר כפלדה, נקי ואסתטי עד שהוא קורע קרע ברובד העולם הזה וחודר לתוך מרחבי החלל החיצון, עליהם חלים חוקים אחרים, ומסיר את המשענת ממה שאנחנו מצפים להישען עליו בהתבוננות בעבודת אמנות, כדיסאוריינטציה מרחבית קלה.

אין בכוונתי להתעלם לרגע מן האשלייה הכוללת. היא שם, היא על התפר שבין מה שקיים בעולם הזה והפוטנציאל המדומיין של משהו שאולי לא באמת יכול להתקיים והחשש להתרחשות קריסה עצמית. מסקרן אותי לעבוד עם הייצוג של הדברים, ולא עם הדברים עצמם. התעסקות עם חלל ועם תעשיית החלל והגבולות שבין מה שמציאותי בעולם הזה ובין אשליה כלשהי, מניפולציה, שנוכחת בעבודות וזורקת למקום לא קיים, מימד חדש בעל אסתטיקה שהיא במקום שבין יומיומיות לבין טרנצנדנטליות.

 

פסקל כתב פעם, "השקט הנצחי של החללים האינסופיים מבעיט אותי, ובכל זאת, יש כאלה שעבורם בוודאי הוא מציע אפשרויות בלתי מוגבלות יותר מאשר פחד קיומי”.

Blaise Pascal, “the eternal silence of these infinite spaces terrifies me, yet there were some for whom it must have offered immense possibilities rather than existential anxiety”.

אני שואפת לייצור הזדהות עם העבודות ממקום אקזטנציאלי, קיומי, הנדמה בסיסי ורחב היקף במבט ראשון. לעמת את הצופה עם תחושות הקור הפנימי, הבודד, שקיים בכל אחד מאיתנו אל נוכח האונהיימליך (על פי היידגר), הזרות לסביבה, "האי-ביתיות”. ויחד עם זאת אני מאמינה שישנה משיכה אנושית בסיסית לחלל החיצון, אפילו נוסטלגית, ובעיקר למטאפוריות השזורה בקונספט שלו. היידגר כותב: "כשאנו מאכלסים משהו, הוא כבר אינו אובייקט מבחינתנו אלא הופך לחלק מאתנו וחודר לקשר שלנו לאובייקטים אחרים בעולם". אנחנו שואפים למפות את החלל, לביית אותו, כדי למצוא דרכים להתמודד עם האונהיימליך הפרטי שלנו, וכך אני מנסה להצביע על השאיפה הזאת, להתבונן "החוצה" ולהקרין חזרה משהו שנשקף בנו.

 

 

 

מיתר מורן

© All Rights Reserved Meytar Moran 2020